סיפור פשוט על חנות מכולת קטנה 

חנות מכולת של פעם...

בשכונה שאני גרה בה מזה שלוש שנים יש שני מינימרקטים גדולים. יש שם הכל, כמעט הכל.
הם כמובן גם עושים משלוחים הביתה והם עמוסים עבודה מבקר עד ערב.
בשכונה שאני גרה יש גם חנות מכולת קטנה, בסמטא קטנה, נסתרת ונחבאת אל הכלים. כמעט בלתי נראת. היא מאוד קטנה, חשוכה, הכל בפנים מסודר בצפיפות. חנות מכולת של פעם.
בחוץ על המדרכה פוסעות היונים הצבעוניות של השכן הגר בוילה שהיא ממש טירה ויש לו כלובים של ציפורים, הרבה כלובים. אבל היונים באות והולכות והן מטיילות על המדרכה ליד חנות המכולת הקטנה כי שם הן מקבלות בכל יום פרורי לחם.
בפתח, בכניסה למכולת יש שלט קטן מדף נייר ועליו כתוב "המכולת פתוחה בכל יום עד הצהרים. ביום חמישי גם אחרי הצהרים", כן כתוב שם גם "הקניה במזומנים בלבד".
ובתוך חנות המכולת הקטנה יושב לו איש קטן, רזה, שערו לבן, עיניו כחולות מעורפלות, לידו טרנזיסטור קטן והוא מקשיב.

אני קונה במינימרקט הגדול שעושה משלוחים הביתה, אבל עשיתי לי מנהג, פעם בשבוע, ללכת לחנות המכולת הקטנה ולקנות שם ביצים, שמנת, לפעמים תבניות אפיה חד פעמיות, לפעמים אבקת אפיה או נייר אפיה, לפעמים לחם...
את הלחם אני מייבשת ומחלקת כצ'ופרים קטנים בין העורבים, הציפורים, היונים וגם הכלבות שלי שאוהבות לנשנש מידי פעם פרוסה קטנה של לחם יבש, פשוט נהנות. (אבל רק לפעמים כי זה פשוט לא מוסיף לבריאות).
חתולי הרחוב שבאים לאכול לא אוהבים לחם ולכן אני דואגת להם לאספקה קבועה של מזון יבש לחתולים. הביצים הן בשביל העוגות ללא גלוטן שאני נהנת להכין לאהוביי והשמנת בשביל לפנק את הגורים של חתולת הרחוב.
בעל המכולת, איש קטן אפור, שקט, לא מחייך כמעט, עצוב כזה.
מאז שספרתי לו שהשמנת בשביל גורי החתולים פצה את פיו, עיניו אורו והוא סיפר לי על החתולה שגרה אצלו ועל גוריה.
והוא חייך...